ליאורה יוקלה | 6 ביולי 2017
לפני 5 שנים חייתי חיים כפולים.
הייתי מעצבת גרפית בעיתון ביום, ופעילת צדק חברתי חתרנית בלילה (טוב נו, וגם קצת ביום).
מטבעם של הדברים חלק גדול ממה שעשיתי כאקטיביסטית היה לעצב בהתנדבות – פוסטרים, אתרים, קמפיינים למדיה חברתית וכו'. הכרתי ככה פרסונות מארגוני המגזר השלישי וזה התפתח לכמה עבודות פרילנס צנועות. הרגשתי שאני מתחילה לבנות לעצמי שם של "מעצבת חברתית" וזה היה מרגש למדי, כי לא כל אחת מקבלת הזדמנות לשלב בין המקצוע שלה לאמונות שלה.
היתה רק בעיה אחת. לא הרגשתי שאני באמת מצליחה לתת את כל מה שיש לי לתת ללקוחות החברתיים שלי. הציפיות והבקשות ממני הסתכמו בייצור אריזות גרפיות לרעיונות שאחרים הגו, ולתוצרי קבלת החלטות שלא הייתי שותפה להן; בעוד שהאינסטינקט שלי היה לחשוב אסטרטגי, לשאול שאלות ולחקור – למי אנחנו פונים? למה אנחנו פונים אליהם? למה דווקא לפנות אליהם ככה?
עיצובים אקטיביסטים מעברי
יצא לי לפגוש את דפוסי החשיבה האלו לגבי מקומם ותפקידם של מעצבים ומעצבות לא רק במסגרות אקטיביסטיות. בין אם אתן פרילנסריות או שכירים, אני בטוחה שרבים ורבות מכן גם מזהות את ההנחה הרווחת שמקום המעצב/ת הוא בעיקר במחוזות של מראה וצורה, בשלב התוצרים הסופיים בלבד. עם זאת, אני רואה שהמושג חשיבה עיצובית, על כל המחלוקות סביבו, הולך ומתפשט ליותר ויותר תחומים ותעשיות – והמגמה הזו עוזרת להרחיב אופקים בשוק לגבי היכן מעצבים ומעצבות יכולות להשתלב בתהליכי פתרון בעיות מורכבות, תכנון ואסטרטגיה.
בשנים האחרונות גישת החשיבה העיצובית מחלחלת גם לעולם הפיתוח הבינלאומי והשינוי החברתי, במטרה להשתפר ולייעל את ההתמודדות עם אתגרים מקומיים וגלובלים – עוני, זכויות אדם, שמירה על הסביבה, יחסים בין ממשלות לאזרחים ועוד ועוד ועוד. ארגונים גדולים כקטנים מיישמים מתודולוגיות של חשיבה עיצובית בפרויקטים שונים וזה מאפשר להם לתת מענה לא רק מדויק ומותאם יותר לציבורים אותם הם משרתים, אלא גם חסכוני יותר במשאבים. זה פתח מקום למעצבים ומעצבות להשתלב בתחום ולהקדיש את היכולות והכישורים שלהן לקידום שינוי חברתי מעבר להבעת דעה אישית ועיצוב פוסטרים פוליטיים (ולא שזה לא חשוב!) ולקחת חלק ישיר ומשמעותי בבניית פתרונות מוחשיים ופרקטיים לבעיות קיומיות של אוכלוסיות שונות.
לפסל בערפל
מהות המושג "חשיבה עיצובית" היא יישום של כלים ותהליכי פתרון בעיות יצירתיים בדומה לאלו שמעצבים משתמשים בהם לבניית מענה לצרכים עיצוביים, מעבר למסגרות הסטודיו. חשיבה עיצובית כשמה כן היא – דרך חשיבה, הסתכלות וגישה גמישה ואמפתית לתכנון פתרונות שמערבת את כל בעלי העניין. לכן עיקר כשלונותיה קרו כשניסו להתייחס אליה כתבנית או נוסחה אחידה וקבועה של פעולות. אמנם הגישה מציעה להשתמש במגוון מאוד רחב של כלים שונים, פונקציונליים יותר ופחות, שמגיעים מדיסציפלינות שונות של עיצוב ובעיקר מעולמות עיצוב השירות (service design) ואפיון חווית משתמש. אבל בסופו של יום, המפתח ליישום פרקטי ומוצלח של חשיבה עיצובית הוא יכולת להבין את הקונטקסט בו אנחנו פועלות, לדעת איזה שילוב של תהליכים וכלים יתאימו ובאיזה קונסטלציה, להיות ערוכות לזוז קדימה, אחורה ולצדדים בדרך לתוצאה ולתת לצרכים ולכאבים של האוכלוסייה שבמוקד האתגר להנחות אותנו לפתרון.
אם זה נשמע לכם אמורפי, אתם צודקים. ההגדרה המדויקת ביותר ששמעתי לתהליך היא "זה כמו לפסל בערפל". הגישה לא תתאים למי שמחפשת היררכיות, מתכונים או הוראות סטייל איקאה שבו יודעים מה מקבלים אם מסמנים וי על כל המשימות – אבל כן למי שלא מפחדת להתעמת עם אתגרים כבירים, ליפול ולהיכשל בדרך וללמוד בניסוי וטעייה. וכשעושים את זה בהקשרים של בעיות חברתיות, הצלחה משמעותה להביא שיפור מהותי וקיומי לחיי אוכלוסיה כלשהי. הסיפוק מזה מגמד את כל התסכולים ואי הוודאות שבדרך.
כמובן, אמורפיות אין בה לומר שאין שום מפת דרכים להיעזר בה. עקרונות החשיבה העיצובית נשענים על המסגרת הרעיונית של תהליך העיצוב:
- מחקר ומיפוי – מתחילים מלקרוא, לראות, לשמוע, ללמוד את השטח, הנסיבות והצרכים, לעשות מחקר אתנוגרפי ומחקר משתמשים, לייצר פרסונות ומיפויים ולהשוות מול הנחות מקדימות.
- סיעור מוחות, העלאת רעיונות ואפיון – אחרי שאוספים את כל המידע והנתונים החשובים ומבינים את הסיטואציה, מפעילים את השרירים היצירתיים – עושות בריינסטורמינג לרעיונות וכיוונים שונים להתערב בבעיה ולייצר שינוי.
- בניית אבטיפוס(ים) – בונים אבטיפוס בהשקעה מינימלית בשביל לבדוק את ההיפותזה לגבי הפתרון והאם הוא באמת יתאים לאתגר ולמוטבים, לפני שרצים לבנות ולפתח תוצר סופי.
- בדיקה – במצבים הרגישים שמאפיינים פרויקטים של שינוי חברתי, יש הרבה יותר מה להפסיד ממוצר מוגמר שלא עבר מספיק סבבים של ביקורת יסודית ולכן מאוד חשוב לעשות כמה שיותר בדיקות מול קהל היעד והמשתמשים העיקריים, ולעשות שינויים ותיקונים בהתאם לפידבק.
- יישום ו-scale – אחרי דרך לא קלה של למידה, בניה ובדיקות, כשמרגישים שיש בסיס מוצק להאמין שהפתרון הנבחר אכן יעבוד, אפשר באמת להשקיע את המשאבים הדרושים להוציא אותו לפועל, לבנות את המוצר הסופי ולהרחיב את יישום הרעיון מעבר לקבוצת הנסיינים.
זה כמובן לא באמת נגמר שם. הפתרונות יעמדו מול סבבי ביקורת ושיפור ככל שהסיטואציה תתפתח ותשתנה. לא חייבים גם ללכת לפי הסדר – אחד מעקרונות היסוד של תהליך העיצוב והחשיבה העיצובית הוא שהוא גמיש ולא לינארי. בפרויקט נתון סביר שנחזור על שלבים כמה פעמים, ולפעמים גם נעשה שוב את כל התהליך מחדש; כאמור, צריך להיות מוכנים לעבוד מתוך הרבה אי וודאות.
למי שרוצה להתעמק, ניתן לקרוא יותר בהרחבה על תהליך ושלבי החשיבה העיצובית במדריך של קבוצת נילסן נורמן.
מה למעצבים יוצא מזה
האחריות והכובד בכל מה שתיארתי עד כה יכולה להלחיץ, אבל זה גם מאוד מתגמל. מלבד הסיפוק שמגיע מלדעת שבאמת עזרנו למישהו בבעיה רצינית ועשינו משהו מועיל עבור העולם, עיצוב חברתי הוא גם הזדמנות לרכוש כמה כישורים חשובים.
קודם כל, זה המקום ללמוד להיפרד מהאגו. בעבודה עם אוכלוסיות שנמצאות בלבן של בעיות חברתיות מורכבות, פשוט אין מקום לאגו של מעצבים. הרגשות שלנו והצרכים האישיים שלנו הם לא העיקר – אנחנו כאן רק בשביל לתווך בין בעיה לפתרון עבור אחרים. סוג העיצוב שעושים בבעיות חברתיות הוא עיצוב ממוקד אנוש (human centered design) ובדרך כלל מיועד לבני אנוש שונים מאוד מאיתנו באופי ובצרכים, וזה המקום ללמוד באמת איך לשים אותם במרכז ואת עצמנו בצד.
עיצוב חברתי הוא גם הזדמנות מצוינת לתרגל עבודת צוות. תיארתי קודם תהליך עמוק של בניית פתרונות – אף אחד לא מצפה שנהיה גיבורות על בעלות כל הכישורים והיכולות האפשריים, מאסטריות בכל הדיסציפלינות שעושות הכל לבד. כמעצבים ומעצבות חברתיים יש לנו אפשרות להשתלב בכמה רזולוציות של התהליך – אנחנו לא חייבות לקחת בעלות על כל חלקיו ובפועל, בדרך כלל נשתלב בפרוייקטים או מוצרים חברתיים בראש ובראשונה בעיקר דרך ההתמחות העיקרית שלנו (עיצוב גרפי, מוצר, חווית משתמש וכו'). היופי הוא בהזדמנות להגדיל ראש מעבר למשימות הנקודתיות ולהביא את החשיבה והראייה העיצובית לאסטרטגיה ולקבלת ההחלטות. בין אם מדובר ביוזמה אישית או הצטרפות לפרוייקט קיים, כדאי לחתור למצוא פרטנרים מכמה תחומים רלוונטיים ולעבוד כצוות בו כולם שותפים שווים לדרך שממנפים את הזוויות והיכולות המגוונות לטובת המטרה הסופית. כך גם נוכל ללמוד מהקולגות שלנו על מה שהן יודעות לעשות, ולהתנסות בתחומים חדשים.
השיעור הכי חשוב, משמעותי וייחודי שלמדתי באמצעות עיצוב חברתי ומה שבאמת שינה את איך שאני עובדת, הוא פיתוח ראייה אסטרטגית ומערכתית. בעיות חברתיות הן מערכתיות ומסועפות, לרוב ברמת 'בעיות נבזיות', ועל מנת לאתר איפה אפשר להתערב ולייצר שינוי מוחשי כלשהו חייבים להבין את הסיטואציה כולה, מה משפיע על מה, קשרי סיבה ותוצאה, מי מעורב ואיך ומה הקשרים בין חלקי המערכת. הצורך להיות פרגמטיים מחייב אותנו לאתר בתוך הבעיה הגדולה נקודות מינוף – הזדמנויות לייצר מקסימום השפעה במינימום השקעה – משום שלא באמת נוכל לבנות פתרון אחד ויחיד שפותר את כל הבעיה במכה אחת, אבל כן נוכל לאתר הזדמנויות להזיז חלקים. וגם אם בסופו של דבר בפועל נעסוק רק ברזולוציה אחת של הבעיה, ואולי אפילו נעצב בסוף רק פוסטר, נוכל לדייק יותר אם נדע איך לקרוא ולהבין את התמונה הגדולה.
טוב, חפרת. יש לך דוגמאות?
אני שמחה ששאלתם. בשנים האחרונות הצלחתי למקד את רוב העבודה שלי במרחב החברתי – עשיתי התמחות במעבדת הביג דאטה של האו"ם, הייתי שותפה לעיצוב והוצאה לאור של מדריך אסטרטגי למאבק בהסתה מטעם מוזיאון השואה בוושינגטון ועיצבתי עבור סטארטאפ מצליח בתחום הערים החכמות.
אחד הפרוייקטים המרגשים שיצא לי לעשות נקרא I Get the Other. במסגרת תכנית MindCETeX של מרכז החדשנות של מטח בה השתתפתי, השותף שלי ואני התבקשנו למצוא דרך ללמד ילדים אמפתיה באמצעות מציאות מדומה. קיבלנו בריף שכבר מגדיר את הבעיה, קהל היעד והטכנולוגיה והוא התבסס בין היתר על עבודה קודמת שכבר עשו שם בנושא – אבל עדיין חתרנו לעשות בעצמנו כמה שיותר מהתהליך השלם של מחקר, אפיון ועבודת שטח בשביל לבדוק היפותזות שכבר קיבלנו בבריף ולייצר תובנות חדשות. עשינו מחקר על הטכנולוגיה וכמובן על בעלי העניין, מורים וילדים, בילינו זמן בבית ספר וקראנו מחקרים וסקרנו פרויקטים דומים. מנקודת פתיחה מאוד רחבה ופתוחה הלכנו והתמקדנו במקום בו זיהינו שנוכל להשתמש במציאות מדומה לייצר מקסימום השפעה במינימום השקעה – חוויות קצרות וממוקדות שמורים יוכלו להעביר בתחילת שיעור, שיקצרו משמעותית את הזמן שלוקח לייצר חיבור רגשי והזדהות אצל תלמידים לתוכן שדורש אמפתיה לשונים מהם (למשל שיעור על גזענות או אפליה), ויפנו את עיקר השיעור לדיון מעמיק ופורה בהובלת המורה שיאפשר לתלמידים לעכל ולעבד תובנות.
לקחנו בחשבון שעל מנת שחוויות כאלו יצליחו, צריך לייצר אותן זולות ונגישות מבחינה כלכלית וטכנולוגית לבתי ספר וקבוצות גדולות של תלמידים, כי בנפח מצומצם הפרויקט לא באמת ישיג את מטרת העל שלו. לכן יצרנו את החוויות לגוגל קרדבורד, משקפת מקרטון שעולה דולרים ספורים ויכולה לעבוד עם מגוון של מכשירים סלולריים בהתאם למה שילדים מביאים מהבית. עשינו מספר לא מבוטל של איטרציות על החוויות שבנינו, בדקנו אותן כל הזמן מול קבוצות של תלמידים מהאזור עד שהגענו לתוצר של חוויה שהניבה את התגובות הרגשיות שחיפשנו לראות בפרק זמן של כמה דקות ועוררה שאלות ודיון מצד הילדים. המוצר נשאר בידי MindCET, ולאור הפידבקים שקיבלנו מאנשי חינוך שראו אותו, אנחנו חושבים שיש לו פוטנציאל חינוכי אדיר.
דוגמה מעניינת נוספת ליישום של תהליכי עיצוב חברתי, והפעם מחו"ל, היא של המעצבת רובין ניומן מסוכנות הדיגיטל Huge. רובין פעילה במאבק נגד סחר בבני אדם בתעשיית המין, ובמסגרת העבודה שלה בסוכנות יזמה בנייה של תהליך לעיצוב חברתי יחד עם קולגות שלה במשרד באטלנטה בשם Huge IMPACT. הפיילוט היה סדנה מקוצרת בת שבוע בפורמט של design sprint שנערכה באטלנטה בשיתוף ארגונים מקומיים והתוצר הסופי שלה היה פרוטוטייפ לאפליקציה בשם Beam שמציעה תמיכה וסיוע לקרבנות סחר בבני אדם על מנת לצאת ממעגלי תעשיית המין, להשתקם בהצלחה ולהשתלב חזרה בחברה. ניתן ללמוד על הסדנה יותר בקייס סטאדי שלה באתר Huge.
אז איפה אפשר ללמוד ולעסוק בזה?
בארץ התחום עוד לא ממש מפותח. כמה מהתכניות לתואר ראשון בעיצוב מכילות קורס או שניים בנושאים חברתיים, וחלק ממסלולי העיצוב התעשייתי מתמקדים בחברה וסביבה. התכנית לתואר שני בניהול עיצוב בבצלאל מציעה קורסים בעיצוב שירות ועיצוב לחדשנות, ומאפשרת להתמחות בפרויקטים של חדשנות חברתית.
אפשר להשתלב בחברות מוצר (סטארטאפים בעיקר) שעוסקות בתחומי חינוך (edtech), בריאות, חקלאות, קיימות ותכנון עירוני/ערים חכמות. ישנם כמובן גם ארגוני מגזר שלישי ועמותות למיניהן שאפשר לעבוד בהן, אבל לרוב התקציבים שלהם לא גדולים וצרכי העיצוב שלהן לא מאוד מורכבים. בעיריות תל אביב וירושלים פועלים צוותי חדשנות קטנים. בתקווה שבעתיד הרשויות בישראל ילכו בעקבות המגמות בעולם ותפיסת העיצוב ממוקד אנוש תחלחל גם למגזר הציבורי ולשירותים הממשלתיים, וייווצרו מקומות עבודה למעצבים בשירות הציבורי.
בתל אביב התחיל השנה לפעול סטודיו PO לעיצוב חברתי מבית היוצר של המעצבים רוני אדרי וסני ארזי, הידועים גם כ The Peace Factory; כרגע הסטודיו עובד במתכונת של 10 שבועות שבהם מעצבים נפגשים פעם בשבוע בקבוצות ועובדים בהתנדבות על פרוייקטים פוליטיים וחברתיים.
בחו"ל התחום כבר הרבה יותר מפותח. קיימות תכניות לימוד רשמיות לעיצוב חברתי, חלקן מעניקות תואר אקדמי. אני למדתי את כל מה שתיארתי כאן במסגרת תואר שני במחלקה לעיצוב לחדשנות חברתית ב-School of Visual Arts. ב- Maryland Institute College of Art גם מציעים תואר שני בעיצוב חברתי, וב-ArtCenter College of Design בקליפורניה יש מסלול לסטודנטים לתואר ראשון להתמחות בעיצוב חברתי. כל שנה בספטמבר נערך כנס משותף על ידי הסטודנטים של אוניברסיטת בראון ושל הRhode Island School of Design תחת השם A Better World by Design, שעוסק כולו בעיצוב לשינוי חברתי.
מבחינה תעסוקתית, הרבה חברות ייעוץ גדולות וותיקות כמו מקינזי החלו לבנות מחלקות של מעצבים בשורותיהן ומערבות אותם בפרוייקטים של פיתוח בינלאומי. הוקמו סטודיואים ומשרדי ייעוץ רבים שמתמחים אך ורק בפרוייקטים בעלי ערך חברתי חברתי, כמו למשל Of Course Global ,Reboot,הCenter for Urban Pedagogy בתקשורת חזותית וMASS Design Group בארכיטקטורה ועיצוב חלל. לענקית העיצוב IDEO יש זרוע חברתית בשם ideo.org. באתר Design Gigs for Good יש לוח משרות ועבודות פרילנס בתחום. גם לUNICEF יש הרבה הזדמנויות לתפקידים זמניים או קבועים למעצבים בלוח המשרות שלהם.
למי שרוצה להתחיל ללמוד כבר ברגע זה, יש כמה מקורות טובים אונליין:
- +Acumen
- Design Kit
- Impact Design Hub (כולל גם לוח משרות)
- Design for Social Impact: IDEO How-To Guide
ולסיום
אפשר להעביר חיים שלמים וטובים באסקפיזם מהרעות החולות בעולם. לדעתי האישית, לאף אחד אין באמת את הפריבילגיה להתעלם ממה שקורה מסביב, כל עוד אנחנו חיים ומתפקדים כחלק ממרקם חברתי וסביבתי ולא לבד באיזו מערה. בסוף, מתישהו, מה שקורה בחוץ בכל מקרה כנראה יפגוש בנו בדרך זו או אחרת. כמעצבים, אנחנו בכלל עשויים למצוא את עצמנו מנותקים, סגורים בתוך בועות של אנשים שנראים כמונו ומעצבים לעצמנו ולשכמותנו מוצרי "לוקסוס" שלהרבה אוכלוסיות אחרות לעולם לא יהיה זמן, כסף ומרווח נשימה להשתמש בהם. אני כנראה עומדת לעצבן כמה אנשים שאני אוהבת כרגע, אבל זה חייב להיאמר – זה כולל גם לעצב דימויים פוליטיים נוקבים ומתוחכמים שבעיקר מופצים בין מעגלי משוכנעים שטופחים לנו על השכם ומחמיאים כמה זה יפה וחזק. אלוהים יודע שאם יש משהו בעולם הזה שקיים בשפע וכנראה תמיד יהיה, אלו בעיות קיומיות מורכבות שמצריכות פתרונות יצירתיים. כמעצבים ומעצבות, זכינו לקבל ארגז כלים ורסיטלי ויצירתי שנמצא עלינו כל הזמן – בואו נמצה אותו עד הסוף.
אהבתם את הפוסט? אולי תאהבו גם את עמוד הפייסבוק שלנו, אנחנו מעלים טיפים יומיים על נושאים שמרגשים אותנו.
