אנימציות סמנטיות: איך, מה, למה וכמה

אז מה קורה כאן – האפליקציה חיה בו זמנית על שולחן העבודה וברשימת האפליקציות הפתוחות? האם זו האפליקציה של שרדינגר? מרחב המחיה של האפליקציה שבנינו בראשנו בהתחלה מאבד את הקוהורנטיות שלו, והממשק מקבל מימד מיותר של מורכבות.

כדי לפתור זאת אנו זקוקים לגישה חדשה ורעננה.

תגידו שלום לאנימציה הסמנטית

האנימציה הסמנטית היא כזו שמחזקת ומסבירה הקשרים סמנטיים בין אובייקטים ומסכים. יש לה תפקיד מהותי והיא לא שם רק כממתק לעיניים (eye candy).

ללא אנימציה מסכים נפרדים מייצגים יישויות נפרדות, ללא קשר ביניהן. ברגע שאנחנו מכניסים אנימציה, אנחנו נאלצים לשנות את צורת החשיבה, ולגישה הזו קוראים אנימציה סמנטית.

הגישה אומרת בפשטות: אם יש קשר אנימטיבי בין שני מסכים, לא ניתן להתייחס אליהם כיישויות נפרדות. מבחינת המשתמש, כל התהליך הוא רצף אחד.

באותה מידה, אם בשני מסכים שונים מופיע ייצוג של אותו אובייקט, לא ניתן להתייחס לשני הייצוגים האלה כנפרדים אחד מהשני. עבור המשתמש יש רק אובייקט אחד, הוא פשוט משנה צורה.

זה אולי נשמע מורכב אבל העיקרון פשוט: במקום לאפיין מסכים ואז את האנימציה ביניהם, יש צורך קודם לאפיין את הישויות והתהליך שהן עוברות, ומכך לגזור את המסכים.

יתרונותיה של האנימציה הסמנטית

1# מסבירה קשרים בין אובייקטים

אנימציה לא רק מספרת לנו על חייו של אובייקט אחד, היא גם טובה בלתאר את הקשרים בין אובייקטים שונים.

אם דיאלוג נפתח כתוצאה מלחיצה על כפתור – פייד אין לא ייתן לנו את הקשר ביניהם. לעומת זאת אנימציה בה ייראה הדיאלוג כיוצא מתוך הכפתור תספק מידע על הקשר.

בדוגמא הזו, הלקוחה מהדרכה של גוגל על Material Design, ניתן לראות כיצד האנימציה מדגימה את הקשר בין כפתור ה-play לבין תפריט הניגון שנפתח. התפריט נוצר מלחיצה על הכפתור, ואנחנו מבינים את הקשר ביניהם.

 2# ייצוג מרובה

בעיה שחוזרת על עצמה בממשקים רבים היא ייצוג מרובה של אותו אובייקט. מדובר על מצב בו אובייקט מופיע מספר פעמים באותו מסך בהקשרים או בצורות שונות. זו בעיה כי מנקודת מבטו של המשתמש אין הגיון בהופעה מרובה של אותו אובייקט, וזה פוגע בתפיסת המשתמש את העולם שבממשק.